שמי אורן ואני בן 27. אני נהנה לדוג, לעבוד על הרכב שלי ולראות סרטים בנטפליקס.

רציתי לשתף אתכם שבקיץ האחרון הרטבת הלילה שלי חזרה.

בהתחלה זה היה ספורדי, עם זאת עם הופעת ה-PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטי) במקרה שלי, המצב נהיה גרוע יותר בפברואר 2020, עם התפרצות מגפת הקורונה. בהתחלה התמרמרתי על בריחת השתן שלי. אבל בגלל לחץ, דיכאון קשה והחיים שירדו לטמיון עקב הקורונה, נראה היה שזה רק מחמיר את המצב. זה הגיע למצב שבו הלחץ והחרדה מה PTSD גרמו לשלפוחית ​​השתן שלי להיות רגיזה, והייתי הולך לשירותים בצורה דתית – כמעט כל חצי שעה או שעה. במצב החמור יותר, אני זוכר כמה ערבים שבהם הייתי מנסה להשתין ולא יכולתי, אבל כשהייתי שוטף את הידיים הדחף היה חוזר. שנאתי את עצמי על זה. הרגשתי מרותק לדירה שלי.

הרטבת לילה הייתה נושא שהתמודדתי עימו בהתבגרותי. הפגישות עם האורולוג הם רגעים שלעולם לא אשכח. הצורך לסבול מבחנים כואבים ומשפילים לבעיה שנמצאת עמוק בפנים, ידעתי שזו לא אשמתי. אבל גדלנו בתרבות שבה פשוט לא דיברו על זה. זה היה כמו לעבור את הכל בפעם השנייה. רק רציתי להימנע מזה.

הרטבת לילה כמבוגר צעיר מרגישה כאילו גופך מנהל נגדך מלחמה טוטאלית. זו התחושה המוחלטת של חוסר אונים, ובשל הסטיגמה היו לי תחושות שחזרתי להיות אותו ילד מפוחד שפחד לצאת לקמפינג או לישון אצל חברים. בגלל זה לא רציתי לנהל את הבעיה. לא רציתי לדבר עליה, ובמקרה שלי, כאשר ההרטבה התחילה לראשונה, לא הייתי מבוטח לתקופה קצרה.

בסופו של דבר עברתי את התהליך של חיפוש אפשרויות טיפול אצל האורולוג שלי, אולם בגלל המצב עצמו אין הרבה כאלה. אני עדיין סובל מהמצב ולצערי עדיין לא יבש. כרגע אני לובש תחתונים חד פעמיים – וכן, זה לא מגניב. בלשון המעטה, כשהתחלתי לנהל את הבעיה לראשונה זה החזיר אותי למצב שבו היו לי מוצרי ספיגה למבוגרים.

נקודת המבט שלי על המצב ועל עצמי השתנתה כשקיבלתי שיחת טלפון נחמדה מאדם בשם מיכאל. הוא התקשר אליי יום אחד כדי להתייחס אליי כאל אדם. מבוגר צעיר. סיפרתי לו על המתרחש.

"הרטבת לילה אינה אשמתך." היו דבריו. המילים צלצלו בראשי כי זה לא היה משהו ששמעתי מאדם אחר. לא ההורים שלי ואפילו לא האורולוג שלי. כבר לא הרגשתי בן 11, הרגשתי בן 27.

אל תפחדו לדבר על כך עם אורולוג או עם מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו. אני יודע שהייתי צריך לכתוב את כל מה שרציתי לומר ביומן, אך בגלל שהייתי מושפל כל כך לא מצאתי את המילים בפעם הראשונה. אל תפחדו לנהל את הבעיה עד שתמצאו את אפשרות הטיפול המתאימה לכם. בזבזתי כל כך הרבה כסף וזמן בישיבה במכבסה המקומית שלי כשהייתי יכול פשוט לחרוק שיניים ולשים את הזיכרונות שלי בעבר ולהפריד את ילדותי לחיים שאני חי עכשיו. אתם תחיו טוב יותר בגלל הסיפור שלי.

אם אתם קוראים את זה וגם אתם סובלים מהרטבת לילה – אתם עדיין אתם. בין אם אתם נערים, מבוגרים צעירים, מבוגרים, כל אחד – אתם צריכים לעשות את הצעדים כדי לחקור את המצב בדיוק כמו שעשיתי כדי לנסות לחפש עזרה. אף אחד לא יכול להאשים אתכם בכך. אני מפציר במבוגרים צעירים יותר להיפתח יותר לגבי המצב הזה, שכן כשהתחלתי לעשות מחקר לא היה שם הרבה מידע. הרטבת לילה היא הדבר האחרון שאני חושב עליו לפני שאני הולך לישון, וזה הדבר הראשון שעליי לחשוב עליו כשאני מתעורר. אבל בגלל שאני יודע שזו לא אשמתי, אני לא לבד ומכיוון שאני מחפש אפשרויות טיפול – אני מקדיש פחות זמן לחשוב על זה באותם רגעים.

לבסוף, הרטבת לילה אינה אשמתכם.

שלכם,

אורן