סוציאליזם דמוקראטי

רוזה לוקסמבורג התנגדה לפוליטיקה המסורתית, שנשלטה על ידי פוליטיקאים  מקצועיים אשר פעלו לטובת קבוצה חברתית מסוימת בלבד וניסו להבטיח זכויות חברתיות, כלכליות ותרבויות לתומכיהם. פוליטיקאים אלה ראו עצמם ופעלו כנציגיהם של המקופחים, ולא כחלק מהם. על פי תפיסתה של לוקסמבורג, סוציאליזם אינו שירות, המסופק על ידי אחרים; הוא תולדה של תנועה משותפת, חופשית ומודעת של כל המקופחים. לפיכך, על הפוליטיקאים המקצועיים והמפלגות לפעול אך ורק כחלק מאותה תנועה, ויש להפקיד בידיהם את האירגון, ואת החינוך הפוליטי.

רוזה לוקסמבורג לא התכוונה למשול בכוח הזרוע על יחידים בני המעמדות המנצלים והמדכאים:  "המהפכה הפרולטרית אינה זקוקה לטרור על מנת להשיג את מטרותיה. היא שונאת רצח של בני אדם וסולדת ממנו. אין היא זקוקה לאמצעים אלה של מאבק, משום שאינה נאבקת ביחידים אלא במוסדות [...]. היא אינה ניסיון נואש של מיעוט לעצב את העולם בכוח הזרוע על פי האידיאלים שלו, אלא פעולה של המוני העם, מיליונים רבים של בני אדם."

על פי תפיסתה של רוזה לוקסמבורג, המאבק על הגמוניה היה קרב מתמיד על אישורו ותמיכתו של הרוב בעל האמצעים. חירות ודמוקרטיה לא היו חפצי מותרות שחולקו לעם, כי אם התנאי למדיניות סוציאליסטית: "חירות השמורה רק לנאמני השלטון, רק לחברים במפלגה – גם אם מספרם גדול ורב – איננה חירות כלל. חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת. לא בשל הקנאות ל'צדק', אלא משום שכל הערך המחנך, המרפא והמטהר שבחירות הפוליטית תלוי במאפיין החיוני הזה, שכוחו ניטל ממנו משעה שה'חירות' הופכת לזכות יתר."