חיים ומורשת

רוזה לוקסמבורג (1919-1871) הייתה בין הנציגים הבולטים של ההגות והפעילות הסוציאל-דמוקרטית באירופה. כמתנגדת נחרצת למלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נחשבה, יחד עם קרל ליבקנכט, נושאת דגל האינטרנציונאליזם והאנטי מיליטריזם בקרב המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). ביקורתה חדורת הלהט והשכנוע כלפי הקפיטליזם ליבתה את פעילותה המהפכנית. מלאת תקווה, היא קידמה בברכה את המהפכה הרוסית בשנת 1917. עם זאת, כמהפכנית דמוקרטית נותרה מסויגת וזהירה; בראייה צלולה  מתחה ביקורת על המדיניות האוטוקרטית, ואפילו דיקטטורית, של הבולשביקים.

 
רוזה לוקסמבורג נולדה ב-5 במרץ 1871 בעיירה זאמושץ', בחלק של פולין שהיה כבוש בידי רוסיה. היא היתה בת לסוחר יהודי ובנעוריה נשלחה להתחנך בוורשה. בשנת 1898 ריחפה עליה סכנת מאסר בשל פעילותה המהפכנית, והיא נמלטה לשווייץ דרך גרמניה. בתקופה שבה נשים כמעט שלא למדו במכללות ובאוניברסיטאות השתלמה רוזה באוניברסיטת ציריך במדעי הטבע, במשפטים ובכלכלה. בשנת 1897 הוענק לה תואר דוקטור על עבודתה בנושא "ההתפתחות התעשייתית של פולין".

בשנת 1898 חזרה רוזה לוקסמבורג לגרמניה. נישואים פיקטיביים העניקו לה אזרחות גרמנית. מאותו רגע ואילך נאבקה למען הדמוקרטיה הסוציאליסטית הגרמנית בקונגרסים של המפלגה, בוועידות בינלאומיות ובמאמרים וספרים שכתבה. בשנים 1914-1907 שימשה מרצה בבית הספר של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בברלין.

בפברואר 1914 נידונה רוזה לוקסמבורג למאסר בשל נאומיה האנטי-מלחמתיים. מיולי 1916 עד נובמבר 1918 הייתה כלואה בברלין, ורונקה וברסלאו. עם שחרורה, ב-9 בנובמבר 1918, התמסרה כולה למהפכת נובמבר הגרמנית. יחד עם קרל ליבקנכט פרסמה את העיתון "הדגל האדום" ופעלה למען מהפכה חברתית רחבה.
רוזה לוקסמבורג נרצחה ב-15 בינואר 1919 על ידי מתנקשים במדים –אנשים שצמחו באותם חוגים שמאוחר יותר תמכו בגלוי בהעברת השלטון לידי היטלר והמפלגה הנאצית.   

גורלה של רוזה לוקסמבורג כרוך לבלי הפרד בהתפתחות תנועת הפועלים הגרמנית, במאבקים בין פלגיה השונים, ולבסוף, בהתפצלותה של התנועה. היא הייתה שותפה להקמתה של הליגה הספרטקיסטית בשנת 1916, ושל המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ב-31 בדצמבר 1918.      
רוזה לוקסמבורג היא מסוג האנשים שאינם מותירים איש שווה נפש. היא הגנה על דעותיה בעוצמה ובחירוף נפש. בחומה האנושי ובמזגה הסוער כבשה  את לבו של כל אדם נטול דעות קדומות. עם זאת, היא נתקלה גם באיומים ובגילויי שנאה מצד אלה שהיא עוררה את קנאתם. על אף אזרחותה הגרמנית נותרה זרה בעיני מתנגדיה הפוליטיים – פולניה ויהודיה.
יותר מכל, תפיסתה של רוזה לוקסמבורג את החירות כ"חופש להתנגד" משכנעת בעוצמתה. מאמציה ליצור זיקה בין חירות פוליטית לצדק רלבנטיים ביותר גם בימינו אלה.